לא יהיה לכהנים. לוים מנין ת״ל כל שבט לוי. בעלי מומין מנין ת״ל כל שבט לוי:חלק ונחלה. חלק בביזה ונחלה בא״י:אשי ה'. זו קדשי מזבח:ונחלתו. זו קדשי הגבול:ונחלה לא יהיה. זו שבעה עממים:בקרב אחיו. הוא מה שיהיה לעתיד לבא שיירשו עוד ג' עממים והוא קיני קנזי קדמני:ה' הוא נחלתו. הם מתנות שניתנו לכהן בשביל הקב״ה:כאשר דבר לו. אני חלקך:וזה יהיה משפט. מלמד שמוציא בדיינין. וזה יהיה. פרט לחזה ושוק שאינו מוצי' בדיינין. ד״א וזה. למעט חולין שפטורין מחזה ושוק. ד״א וזה ללמד על המזיק מתנו' כהונה או שאכלן שפטור:מאת העם. ולא מאת הכהני':מאת זבחי הזבח. אפי' מכהנים כשהם טבחים. מאת זבחי הזבח. הדין עם הטבח. מאת זבחי. משעת זביחה החיוב ונ״מ לענין גר שנתגייר אחר זביחה פטור:שור. למעט חיה:שה. למעט עופות. אם אם. לרבות כלאים וכוי:ונתן לכהן. שלא יקחו מעצמם ולעיל נאמר עוד כהנים אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אפי' לכהנת נותנים מתנות:הזרע. זו ימין שנאמר בפ' צו ואת שוק הימין תתנו. לרבות הזרוע של חולין שימין הוא. תרומה לכהן. לרבות הזרוע בשלה שהוא של ימין:והלחיים. לרבות צמר שעל ראשי כבשים כו':והקבה. לרבות שני חלבים שעל הקיבה ותוך הקיבה:ראשית. שראשון הוא לכל המתנות דגנך. ולא של נכרי ובדיגון נכרי יש פלוגתא:דגנך תירשך ויצהרך. שאין תורם ממין על שאינו מינו:וראשית גז צאנך. ולא של עזים. צאנך. פרט לשה נכרי. ר״י ממעט אפי' שוטף את הצאן. (חולין קל״ז ע״א וע״ש ברש״י) צאנך. חמש שנ' חמש צאן עשויות ונלמד בג״ש:תתן לו. כדי נתינה שיוכל לעשות בה בגד קטן דהיינו אבנט:לעמד לשרת. שירות בעמידה ולעכב עליו:בשם ה'. זו ברכת כהני' ולהקיש לשירות:לשרת בשם ה'. בשם המפורש בבהמ״ק:הוא ובניו. מקיש בניו לו מה הוא בנשיא' כפים אף בניו בנ״כ:כל הימים. אף בח״ל ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית הכל בנשיאת כפים:וכי יבא הלוי. לוי ממש כשבא ברגל משמש עם שאר אחיו הלוים. ובספרי וכי יבא הלוי. בכהן הכתוב מדבר שנ' ושרת בראוי לשירות:בכל אות נפשו. מלמד שמקריב כהן קרבנו בכל זמן אף במשמר אחרת:ושרת בשם וגו' ככל אחיו הלוים. מלמד שמקריב קרבנו' אף שלא במשמר שלו יכול אף שלא בזמן הרגל ת״ל באחד שעריך כ״ז שישראל נכנסין בשער אחד והוא בזמן הרגל יכול אף קרבנות הבאין שלא מחמת הרגל ונדרים ונדבות ת״ל לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך מנין אתה אומר שכהן בא ונושא כפיו אף במשמר שאינו שלו ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה':העמדים שם. מלמד שעומדים על הרצפה:חלק כחלק. חלק לאכול. כחלק לעבוד:כי אתה בא וגו' לא תלמד לעשו'. אבל אתה למד להבין ולהורות. כי אתה בא. עשה מצוה האמור בענין שבשכרה תכנס לארץ:קסם קסמים. אוחז מקלו אם ילך או כו':מעונן. ר״ע אומ' אלו מחשבי עונות עונה פלוני יפה לצאת כו' רש״א זהו מעלה ש״ז על עיניו מז' מיני זכור (והוא בסנהדרין ס״ה ע״ב) וחכ״א זהו אוחז עינים:ומנחש. פתי נפלה מפי. צבי הפסיק בדרך:וחבר חבר. שמקהיל נחשי' ועקרבי' במקום אחד:ושאל אוב. זה המדבר משחיו. וידעני. עצם ידוע בפיו:אוב וידעני. הוא אזהרה על הנשאל דאזהרה על אוב וידעוני גופיה כתיב בפ' קדשים אל תפנו אל האבת ואל הידענים וכתיב מיתה באותה פרשה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו וגו' וגם באותו לשון של אזהרה דאל תפנו כתיב ג״כ באותו לשון כרת והנפש אשר תפנה חל האבת וגו' והכרתי אתו וגו':(א״ה פירוש הגאון ז״ל הוא שלא כדעת רש״י בסנהדרין דף ס״ה ע״א רק דעת התוספת שם בד״ה והנשאל בהם יעו״ש. ועיקר הוכחת התוספת דאל תפנו קאי על בעל אוב עצמו ולא על הנשאל מדכתיב גביה כרת. אבל אין זה קושיא ונתפוס העיקר כדעת רש״י ז״ל כי אזהרת אוב עצמו בכאן ושאל אוב. ואזהרת הנשאל מאל תפנו ומה שהקשו א״פ יהא הנשאל בכרת ז״א דהא גבי כרת כתיב לשון אחר אשר תפנה וגו' לזנות אחריהם ש״מ דקאי על אוב עצמו ולא על הנשאל משא״כ באזהרה כתיב אל תפנו לחוד. ובהכי דייק שפיר לישנא דקרא ושאל אוב ולא כתיב ונשאל אוב בלשון נפעל כמו דקאמר במתניתין דידן והנשאל בהם לפי דקאי על אוב עצמו והוא השואל ולא על הנשאל והדברים נכוחים למבין):ודרש אל המתים. זה הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:כל עשה אלה. עושה כל אלה לא נאמר אלא כו' אפי' אחת מהן:ובגלל התועבת האלה וגו' מוריש אותם. מכאן שמוזהרים הכנענים על זה שאין עונשין אלא א״כ מזהירין:תמים תהיה וגו'. שלא תחקור על העתידות אלא תמי' תהי' וכשתהיה תמים. תהיה עם ה' אלהיך ועיין ברש״י:ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך. לשמוע אל המעוננים ואל הקוסמים אלא נביא כו':נביא מקרבך. ולא מח״ל:מאחיך. ולא מן הנכרי':כמוני. שיקיים כל התורה כולה כמוני. שמתחיל' אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול וגו'. וכשראו שדיבר ה' עמהם האמינו ולכך אמר הכתוב וגם בך יאמינו פי' יאמינו שדברתי עמך פה אל פה. ולכך כתיב כמני:אליו תשמעון. אפילו לעבור על המצות כגון אליהו בהר הכרמל:ככל אשר שאלת. שיעמיד לכם נביאים:לא אסף לשמע את קול ה' אלהי ואת האש הגדלה הזאת. משום שנ' מן השמי' השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה והוא כנגד נפש ורוח. שנפש מן הארץ ורוח מן השמים ע״כ כנגד הרוח שהוא מן השמים נאמר השמיעך את קלו וכנגד נפש אמר ועל הארץ הראך וגו' וע״כ אמרו לא אסף לשמע את קול ה' אלהי זהו מן השמי' השמיעך את קלו וגו' שהרוח לא יכול לסבול ואת האש הגדול' זהו שנ' ועל הארץ הראך את אשו וגו' שלא יכלו לסבול בנפש:היטיבו. כוונו לדעתי והיטיבו אשר דברו נביא אקי' וגו' מלמ' שבשכר ירא' זכו לנביאי':ונתתי דברי בפיו. אבל איני מדבר עמו פא״פ:ודבר אליהם. אבל לא ע״פ מתורגמן:את כל אשראצונו. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:והיה האיש אשר לא ישמע וגו'. אשר לא ישמע זה העובר על דברי הנביא. האיש אשר לא ישמע אל דברי. זה הכובש את נבואתו. אשר ידבר בשמי. זה העובר על דברי עצמו. יו״ד תועבות כתיב והוא נגד עשרה שבקדושה עשרה הילולים עשרה מאמרות עשרה דברות וכנגד זה עשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות וכנגד זה בטומאה:אנכי אדרש מעמו. זו מיתה בידי שמים:אך הנביא אשר יזיד. ולא שוגג:לדבר דבר בשמי. המתנבא מה שלא שמע. אשר לא צויתיו. אבל צויתי לחבירו וזהו המתנבא מה שלא נאמר לו:ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. זהו המתנבא בשם ע״ז:ומת הנביא ההוא. ולא מוטעה. ומת. סתם מיתה בחנק:(א״ה יש ליתן טעם מדוע משונה מיתת נביא שקר מכל מיתות שבתורה שבכ״מ דכתי' מיתת חנק כתי' כפול מות יומת והיינו לחלק בין מיתה בידי שמים דכתי' בהו לשון מיתה לחוד כמו ומתו בו כי יחללהו פ' אמר. ובפ' קרח כתי' כמה פעמי' והזר הקרב יומת והוא מיתה בידי שמי'. ובין מיתת ב״ד דכתי' בהו לשון כפול מות יומת. והטעם כמבוא' (סנהדרין מ״ה ע״ב) שבא ללמ' אם אי אתה יכול להמיתו במית' הכתוב' בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והיינו ע״כ מית' בידי אדם כי בידי שמי' הלא כתי' ואין מידי מציל. וזהו חילוק אמתי. וא״כ כאן דכתי' ומת הנביא ולא נכפל לשון מיתה. א״כ איכא למטעי ולומ' שהוא בידי שמי' ומהיכא שמעינן שהוא מיתת חנק. ונרא' כי כתי' אצלו לא תגור ממנו והוא ל״ת שלא למנוע מללמד עליו חוב וזהו לשון תגור. אסיפת דברי' כמבוא' (בסנהדרין ז' ע״א לישנ' דכנושי וע״ש) ולכן קצרה התורה כאן וכתבה ומת הנבי' לחוד ולא מות יומת דממילא שמעינן שהוא מית' בידי אדם ולא בידי שמי' כיון שהזהיר לנו לא תגור ממנו א״כ החיוב על הב״ד להמיתו בחנק. והם ישרים למוצאי דעת).אשר ידבר וגו' ולא יהיה הדב' ולא יבא. כפל הדבר במלות שונות ובישעיה אמר האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל. הפסוק הזה ג״כ כפל במלות שונות כי כתיב מעשהו וכתיב עצה וכתי' דעת למען נראה וגם כתיב ונדעה. כי הקב״ה מנהיג עולמו בשני ענינים מה שהקב״ה עושה בעצמו ומה שהקב״ה עושה ע״י שליח. ומה שהקב״ה עושה בעצמו נקרא מעשהו ומה שהוא עושה ע״י שליח נקרא עצה שיתן בלב השליח לעשות זאת כמו באחשורוש והמן שנתן בלב אחשורוש שיעשה זאת ע״כ אמרו ימהר יחישה מעשהו מה שהקב״ה עושה בעצמו למען נראה שהוא בגלוי שכל העול' יודעים שמעשה הקב״ה הוא. ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל מה שעושה ע״י שליח. ונדעה. שבזה צריך בחינה לדעת שגם זאת לא בדרך הטבע הוא כמו ענין אחשורוש והמן ע״כ אמר ולא יהיה הדבר הוא מעשה שמים וכנגד עצה אמר ולא יבא מלשון ותבואה עצת קדוש:הוא הדבר וגו' בזדון דברו הנביא. שלא תאמר שהנביא מוטעה וסבור שהקב״ה דיבר אליו ובחלום דיבר ומתירא חתה להמיתו ע״כ אמר בזדון וגו' כמאמר (ירמיה כ״ג כ״ח) מה לתבן את הבר ואשר ידבר חלום וגו':לא תגור ממנו. מללמד חובה עליו:
